אז ככה זה מתחיל: אני בת 34 ועדיין לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אפשר לדבר כאן ארוכות על העבר, אבל לנגד עיני כרגע העתיד - עם תקווה לשינוי. כדי להבין, אתאר בתמצות את קורותי עד כה: עם שחרורי מהצבא למדתי לתואר ראשון. אחר כך לתואר שני. עבדתי ליד המקצוע בשכר זעום, בתוך המקצוע בשכר זעום ואז חשבתי שהגעתי למנוחה ולנחלה. בכל זאת, שני תארים, נסיון בתחום, אפשר להתחיל להנות מהעשיה וגם לקצור קצת פירות. פנטזיה יפה, לא? אז זהו, שלא מצאתי את עצמי. חשבתי שזה קשור במקום העבודה הספציפי ואני פשוט לא מזדהה עם הערכים ולא מרגישה שייכת. איתי או בלעדי, עולם כמנהגו ינהג, ולי לא טוב. התפטרתי, הרגשתי אמיצה. 4 חודשים בבית בלי ידיעה מה השלב הבא ועם הבטחון שעם הידע, הנסיון והביטחון העצמי שלי, השמים הם הגבול. לא הבנתי מראש כמה הצעד הזה יהיה קשה וכואב וכמה יקשה עלי לבחור את הצעד הבא. חיפשתי עבודה ולא חיפשתי. ניסיתי למתוח את הגבולות, לצאת מהקופסא, להרחיב את ההגדרות ב all jobs, לשכנע את עצמי ואת הסובבים אותי מה עוד אני יכולה להיות, אם רק ארצה... במקביל חיפשתי גם את הקונבנציונאלי, עבודה במקצוע שלי ובאופן לא מפתיע בכלל זה גם מה שהגיע - הצעת עבודה מפתה במקצוע. אז לקחתי. הסכמתי. לפני חצי שנה התחלתי ומיד ידעתי שזה לא. מיד הרגשתי שזו טעות. זה פשוט לא המקום. ואולי זה הזמן להודות, זה פשוט לא המקצוע. והגיע הזמן לשינוי אמיתי. בחוכמה או בטיפשות, תלוי בעיני המתבונן, חיכיתי חודשיים והריתי. שמתי לעצמי מסגרת זמנים שבה אוכל לעמוד בידיעה ששם זה מסתיים. אז היום, כשאני באמצע הריון, עם שתי ילדות בבית, רוצה להתפתח מקצועית ולעשות משהו שיעניין ויאתגר אותי, רוצה לחזור ללמוד, רוצה להיות אמא עם קצת פחות נקיפות מצפון וקצת יותר זמן בבית - היום אני מתחילה את התהליך:-)
